אפלייה על רקע כלכלי, או למה צריך לאפשר לעניים לנהוג שיכורים

נהוג לחשוב שאי השוויון בין עשירים לעניים מתבטא רק באופן חלוקת ההכנסות. אולם אפליית העניים הרבה יותר עמוקה.

דוברות משטרת התנועה מוציאה שוב ושוב ושוב הודעות לתקשורת על מבצעי אכיפה מוגברים נגד נהיגה בשיכרות, אכיפה הזו עלולה להיות אפליה נגד עניים.

בשביל לנתח את המצב, נשתמש במס' הנחות:

• כל עוד שתיית אלכוהול חוקית, אסור להפלות בין שתיינים. לכל האנשים יש זכות לבלות, בין השאר על ידי שתיית אלכוהול.
• עלות נסיעה במונית גבוהה מעלות נסיעה בתחבורה ציבורית או מעלות שימוש ברכב פרטי.
  לכן עיקר השימוש של עניים בתחבורה ציבורית יהיה באמצעות אוטובוס או רכבת.
• עיקר ימי הבילוי הכולל שתייה מתבצע בימי שישי-שבת.

כאשר עשיר ירצה לשתות, תעמוד לרשותו האפשרות להגיע אל מקום הבילוי ובחזרה באמצעות מונית, שכן העשיר יכול להתמודד בקלות עם עלות מונית גבוהה, הוצאה נוספות של כ-100 ₪ (הלוך וחזור) על פני התמודדות עם חוסר הנוחות שבנסיעה באוטובוס או "עלות" איבוד הרישיון.

כאשר עני ירצה לשתות, הוא לא יוכל לעמוד בעלות הגבוהה של מונית ולכן יעדיף תחבורה ציבורית אחרת, אולם בימים שבהם מתרכזת פעילות הבילוי,  התחבורה הציבורית איננה פעילה. האפשרות היחידה העומדת בפני העני שרוצה לשתות היא לנהוג בשיכרות או כלל לא לבלות.

כמו כן, מאחר ומרבית מקומות הבילוי נמצאים בערים שעלות הדיור בהם יקרה (תל אביב, חיפה), העשיר יכול להתגורר בסמוך, כלומר במרחק הליכה. לעומת העני, שנדרש להתגורר במטרופולין העירוני (ר"ג/גבעתיים, חולון/ראשל"צ – במקרה של ת"א, קריות – במקרה של חיפה), כלומר במרחק נסיעה.
כמובן שאכיפת איסור הנהיגה בשיכרות היא לא אפלייה נגד עניים, למעשה ההפך מכך (נהיגה בשיכרות מובילה לתאונות. כאשר העני יגיע לטיפול רפואי, מערכת הבריאות תפלה אותו). אי הפעלת תחבורה ציבורית בשבת היא האפלייה האמיתית.
תחבורה ציבורית מקלה על האפשרות של אי אחזקת רכב וכן מקרבת בין ישובי הלווין לבין המרכז התרבותי ולכן מאפשרת לחסכון בעלות הדיור.