מודל הוטלינג הוא דוגמא טובה לאיך לא ללמד כלכלה.
בתואר הראשון עשיתי את הקורס "כלכלה אזורית", המרצה דיברה במשך שני שיעורים (של שעה וחצי כ"א) על מודל הוטלינג, השיעורים כללו מושגים כמו סוגי פונקציית רווחה חברתית, שיווי משקל של אופטימום מקומי ונרחב ודיפרנציאציה בייצור. לפי המודל (כך לימדו אותנו), כדאי למקם חנות בין שני מרכזי אוכלוסייה. למשל – אם נפתחת פיצוציה מול בית מס' 15, ברחוב שבו יש 100 בתים ונפתחת פיצוציה נוספת מול בית מס' 65, אז יותר אנשים יעדיפו ללכת פחות כאשר הם רוצים לקנות סיגריות ולכן יעדיפו את הפיצוציה השנייה.
הנה ציור שאולי יסביר את כוונת המודל:
ואם המודל הזה נשמע לכם טיפשי ומובן מאליו, אז אתם צודקים לחלוטין. אבל אני נאלצתי לחזות בהוכחה מתמטית, באמצעות משוואת נאש בכך שהמצב הזה אכן אמיתי.
רק כמה חודשים אחרי אותו קורס חסר תועלת, התחלתי לחשוב על המשמעויות האמיתיות של המודל. לפי מודל הוטלינג, כדאי לאותה פיצוציה לעבור למרכז הרחוב ואז להיות חשופה לקהל גדול יותר. כל האנשים שגרים משמאלה יעדיפו להגיע אליה, וכל האנשים שמימינה, אבל עדיין יותר קרובים לפיצוציה זו מאשר לפיצוציה השניה, גם יעדיפו להגיע אליה. כך שכל עוד משמאלה אין פיצוציה נוספת, כדאי לאותה פיצוציה לזוז עוד ועוד ימינה עד שתגיע להיות צמודה לפיצוציה הפחות מוצלחת. אותו תהליך יקרה לפיצוציה השניה, עד ששתי הפיצוציות יגיעו לאותה נקודה – אמצע הרחוב.
ואם התהליך הזה מזכיר לכם תהליכים אחרים – אתם צודקים. בפוליטיקה, המפלגות הגדולות נאבקות על קולות הבוחרים, מאחר ואין מפלגה משמעותית משמאל לעבודה, אז כל מצביעי השמאל מצביעים לעבודה וחלק ממצביעי המרכז גם כן. מאחר ואין מפלגה משמעותית מימין לליכוד, כל מצביעי הימין מצביעים לליכוד וחלק ממצביעי המרכז גם כן. אם הליכוד יזוז שמאלה (למרכז), ואף מפלגת ימין חדשה לא תקום, אז הליכוד עדיין יזכה בקולות הימין אבל ביותר מקולות המרכז, ואותו דבר למפלגת העבודה. כך שלשתי המפלגות כדאי להפוך למפלגות מרכז, הליכוד יהפוך למרכז-ימין והעבודה תהפוך למרכז-שמאל. ומה קורה כאשר שתי המפלגות עושות את ההפך, הופכות לימין ושמאל קיצוני? מגיעה מפלגה חדשה שנמצאת בדיוק במרכז ולוקחת מהן את הקולות. ואז לשתי המפלגות יש תמריץ לחזור למרכז, ביבי תומך במדינה פלשתינאית ומנהיג העבודה... טוב בעבודה ממשיכים לא לעשות כלום.
כלומר לכל המשתתפים יש תמריץ להגיע למרכז המיינסטרים. אותו דבר קורה בתחומים נוספים – מוזיקה, ספרות, קולנוע או בכל תחום שקשור לקהל הרחב.
אפשר לתת דוגמא מעולם הגלידות. אומנם רוב האנשים לא יבחרו בשוקו או וניל כטעמי הגלידה האהובים עליהם, מעט מאוד אנשים יבחרו את הטעמים האלה כטעמים השנואים עליהם. כאשר גלידריה חייבת למכור רק שני טעמים, היא תעדיף לא להסתכן ולמכור את הטעם שמעט אנשים *לא* אוהבים. במכונות לגלידה אמריקאית, הגלידריה נאלצת לבחור רק שני טעמי גלידה שאותם ניתן יהיה למכור ואכן במכונות גלידה אמריקאית תמיד יהיה רק את הטעמים שוקו-וניל.
